הספק" -ספר סיפורים קצרים - מרגלית מתתיהו - הוצאת בת אור 2011 - ביקורות

ביקורות על הספר "הספק" סיפורים קצרים - מרגלית מתתיהו

אהבה ומסתורין

על ספרה של מרגלית מתתיהו – "הספק – סיפורים קצרים",
הוצאת בת-אור, 2010 , 104 עמ'

ד"ר משה גרנות

למשוררת מרגלית מתתיהו יש זכויות רבות בתחומים מגוונים – הפקת סרטים על ספרד ויהודיה, תרגום שירה עברית לספרדית, ספרי שירה בעברית ובלדינו, תפקידים מרכזיים באגודת הסופרים ובאקו"ם - אבל בעיניי גולת הכותרת של מפעליה היא המסירות ללא גבול שלה להנצחת קורבנות השואה מבין יהודי יוון, הנצחת תרבותה של יהדות זו, שבאה עליה הכורת במלחמת העולם השנייה, וששרידיה עלו לארץ ישראל. שירתה ומחקריה על העיתונות היהודית של שאלונקי חושפים את אהבתה הגדולה למורשת שספגה ממשפחתה שעלתה ארצה משם.

עיקר מפעלה התרבותי הוא השירה בעברית ובלדינו, שירה הנעגנת בנופיה של יוון ובתרבותם של יהודיה. הרי דוגמית של שיר שנכתב על צהריים בכיכר המוזיאון הארכיאולוגי באתונה:
...

לבד.
חושבת על טביעת הזמן בחומר –

כדי ענק, פסלי גוף מתכתי,
פני אבן עטורי צמות שיש
מאתונה, כרתים, מיקניס
חומרי אדמה בצבע נפש –

העיר זורמת בקול מנסר,
חגיגת יונים בכיכר.
שוב שמש על פניי.

אישה קטנה מהלכת בשחורים כמו צמחה מן העבר –

ענן כיסה את השמש.
נעשה קצת קר.
כלב הניס את היונים.
עוד מעט אקנה ערמונים אצל הזקן בפינת הרחוב.
טעמם יעלה על לשוני את מתיקות קולה של אימי.

נקודה בזמן.

("בכיכר המוזיאון" מתוך – "להעיר את השתיקה", עקד, 2003, עמ'33-32)

השיר מרמז על העבר וההווה של יוון, ואת הנוכחות הפמיליארית של מתתיהו עצמה בתוך ההוויה מפעימת הלב הזאת – בערמונים שהיא קונה אצל הזקן בפינה של כיכר המוזיאון היא חשה את מתיקות קולה של אימה.

הספר שלפנינו הוא ספר הפרוזה הראשון של מרגלית מתתיהו אחרי חמישה-עשר קבצים של שירה בעברית ובלדינו, אלא שהפיוטיות הטבועה בה אינה מניחה לה, וכמעט בכל אחד משמונת הסיפורים שבקובץ ימצא הקורא שורות הראויות להיכלל בשירים. הרי דוגמה שירית בה תגובת הגוף לגעגועי האהבה:

"... הירכיים הצעירות והנאהבות השיבו בתנועות ממריצות עד שנשפכה אל תוכן האהבה, והצימאון הלך וגבר וגבר..." (עמ' 17).

ודוגמה נוספת:
"היא עמדה מול שקיות הניילון שלה, הן קראו לה מן הקרעים, והיא נעתקה מן המציאות אל אין מקום, מרחפת בחלל, מכורבלת בין הרצועות הנעות, כמו בין שכבות צמר גפן, אוטמות..." (עמ' 70).

שמונת הסיפורים שבקובץ נוגעים בשני אספקטים המאפיינים את השירה הרומנטית – אהבה (גן עדן אבוד) ומסתורין.
בסיפור "האיש משדה התעופה" הדוברת איבדה את אהוב ליבה, זה שהיא חיה עמו עשרים שנים של אושר מטורף, והיא כמהה לאהבה חדשה, ונמשכת בכבלי קסם אל שדה התעופה בארץ ובשאלוניקי. למרבה הפליאה, היא באמת מוצאת מושא לאהבה, גבר שגם כן איבד את נערת חייו. למרות ההסתברות האפסית שהיא תפגוש אותו שוב בשדות התעופה – היא פוגשת אותו, כאמור, גם בשדה התעופה בארץ וגם ביוון, לשם היא נמשכת בלי להבין מדוע. ולא רק זאת, המקרה מזמן לה פגישה עם האיש באותו מלון, ואם לא די בכך – השמות שלהם דומים – מריו ומירי. כדי להשלים את תמונת המסתורין שבסיפור – הוא משובץ בשלושה חלומות של הגיבורה: בחלום ראשון הגבר הזר הזה מציל אותה מכלבים שמתנפלים עליה (עמ' 16-14); בחלום שני היא עוברת לדירה מוזנחת, ולא מבינה מדוע עשתה את הצעד הזה (עמ' 34); בחלום השלישי היא עוצרת רכבת בנסיעתה כי שכחה את התיק שלה בתחנה. גבר צעיר, שחקן, מחזר אחריה כשאברו מתנדנד בתוך מכנסיו הפתוחים (עמ' 46-44).

בסיפור "מדרגות של חצות" מסופר על אישה נשואה, ואם לילדים, המתגנבת בלילה לחדר המדרגות כדי לזכות בחמש דקות של קרבה אל אהובה.
בסיפור "הפגישה" מסופר על אישה הנמשכת אל גבר זר שפגשה במצפה שעל מלון הילטון בירושלים, נענית לפניותיו להתעלס עמו בבית מלון כשהוא מגיע לרגל עסקיו לירושלים, והיא סבורה שמשיכתה לגבר הזה, ורתיעתה ממנו, נובעות מריחו המזכיר לה את ריח בנה הטנקיסט.

בסיפור "הסכין" הגיבורה מתגעגעת לאהוב ליבה
ניצול שואה, שקודם התגורר בדירתם הצפופה, ואחר כך התגורר בדירה קרובה, שקשר העין בין שני החלונות איפשר לאם לחמוק לדירתו לרגעים מעטים של אושר בתוך שיממון הנישואין שחוותה.

בסיפורים "האיש משדה התעופה", "הסכין" ו"טיול של שבת" – הגיבורות הן נצר ממשפחות יהודיות ילידות יוון, ובסיפור בראשון הגיבורה אפילו מדברת יוונית. הנה כי כן גם בפרוזה הביאה עמה מרגלית מתתיהו, לא רק את הנימה הפיוטית משיריה היפים, אלא גם את הנושא העיקרי של שירתה ומחקריה – יוון ויהודיה.

ועוד דבר, בספר מתוארות התעלסויות של הגיבורות עם אהובי ליבן (ראו לדוגמה עמ' 74, 79-78, 90-89), אבל, שלא כמקובל בספרות העכשווית – אין במקומות אלה לשון בוטה ופרטי פרטים של טכניקת האהבה, אלא רמיזות המענגות את הקורא בעדינותן.

הספק
מרגלית מתתיהו

סיפורים קצרים בהוצאת "בת אור" 2011

רשימה של הסופר שמאי גולן על הספר.

שמחתי לקבל את ספרך "הספק" סיפורים קצרים, שראה אור בימים אלה. וכן מעניין המבוא מאת ד"ר עמלה עינת שבו, בין השאר היא מציינת את הפרדוכס הנרמז מתוכן הספר: הקביעות היחידה בחיים היא דווקא החולף.
נראה לי שאפשר להוסיף כי המשתמע מסיפוריך הן גם השאלות הנצחיות שימי קיומן כקיום הבריאה, שאין עליהן תשובה חד-משמעית, ובה אף הבריה, כלומר האדם. והמסקנה היא שהאדם הוא בר-חלוף, הוא וכל אשר עמו, והכוונה לא רק לרכושו החומרי אלא הרוחני, אפילו רגשות של אהבה עזה חולפות לנצח.

אך אל יאוש, מרגלית, כי הח"מ שהוא יותר "בערוב ימיו" ממך אומר לך, שהזכרונות בכל זאת נשארים, והם הבעירה הנצחית בליבו של האדם.

נהניתי לקרוא את הסיפורים ב"הספק", אולי דווקא מפני שהספק בין המציאות לבדיה מרחף כל הזמן לנגד עיני הקורא. והכתיבה בגוף ראשון מוסיפה, כביכול, אמינות ריאלית למסופר, אך דווקא במציאות זו נזרע גם הפקפוק: היה או לא היה, כדבר המשורר.

ודווקא הסיפור הארוך (ולא הקצר, שנכתב על העטיפה...), “האיש משדה התעופה", שהוא מעין נובלה, והסיפור משתרע על פני כשליש מן הספר, הוא שעורר בי עניין רב, ואני מבקש ברשותך, לכתוב לך את הרהורי והבנתי על כך. והוא גם שמגביר את החשד, שאולי המציאות המתוארת היא אכן בדיה, שבה הסופרת משתעשעת כמציאות, ואולי בכל זאת מציאות...

לגבי הקורא מוסיף חוסר ודאות זה דווקא עניין ומתח. כמובן שהזכרת שירו של מאיר אריאל "שדה תעופה" (טרמינל) אף הוא מוסיף חידתיות של צפיה לקראת האין, והיא מתעמתת עם הציפיה האירוטית: “הדלתות נפתחו כמו ניחשו את גופי" (הכוונה לדלתות האולם של מקבלי
הפנים). ולכאורה אף מתגלה גם האיש הצפוי להופיע, יושב לו בשקט וממתין אף הוא כבטוח, שאכן ציפייתו תתממש, או לא תתממש... .
אכן, ההמתנה מסתיימת ללא מימוש הפגישה. מכאן מבין הקורא, כי ההמתנה עצמה היא חלר מן המטרה, אך בכל זאת בתקווה לפגוש את הגבר שאפשר להתאהב בו, ושישיב אהבה.
מעין אהבה וירטואלית שאולי תתגשם.
והגיבורה היא במעין המתנה קפקאית, שנוצרה כתוצאה מן השאלה ששואלת את עצמה המספרת, ואולי לא רק היא השואלת אלא כל אדם "בערוב ימיו" כפי שהגבורה חושבת: “מההשגתי בחיי עד כה?”, מעין שאלה של תכלית הקיום של האדם.

ואכן, גם האהבה "האירוטית" היא התכלית בקיומנו: “והירכיים הצעירות הנאהבות השיבו בתנועות ממריצות עד שנשפכה אל תוכן האהבה. והצמאון הלך וגבר וגבר...”

ובהמשך השאלה המציקה: “האם עוד אספיק לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם ויבוא החושך?”

האיש המופיע בשדה התעופה אף הוא מעין "פאטה מורגנה", כי גם אם היה אהוב נעוריה של הגבורה, הוא מצפה בכל זאת שימי האושר ישובו, כי ההמתנה היא אולי תכלית קיומו של האדם.

נושא החיפוש אחרי האהבה שהייתה וחלפה מופיע אף בסיפור "הספק", אם כי כאן באה האהבה למימוש, לכאורה, אך למעזה נפטר מושא האהבה תוך זמן קצר, כתוצאה ממחלה ממארת, הנוטלת כה רבים מתוכנו.
ואילו התממשות האהבה סובלת מתחושת רגשי אשם בסיפור אחר (“הפגישה")

נגעתי רק יגיעה קלה בסיפורים אחדים, הנמשכים עם הסיפורים האחרים שאהבתי:
מדרגות של חצות, הסכין, וטיול השבת.
מעניין הפרק "קוים לדמותה" - סיכום יצירותיך – ספרי השירה הרבים גם בלאדינו, פרסים, ביניהם פרס ראש הממשלה, השתתפותך בקונגרסים, עבודת הדוקטורט על יצירותיך, והפקת סדרת הסרטים הדוקומנטריים, יחד עם בנך ג'ק מתתיהו. סרט אחד או שניים אף הזדמן לי לראות, וכמובן הנושא היהודי בספרד יצא מואר באור מיוחד ומעניין.

ועל כך לא נותר אלא לאחך לך להמשך באותו קצב פורה של יצירתיות.

בכבוד רב ובידידות
שמאי גולן



על 'הספק'– ספרה של מרגלית מתתיהו
חיים בשדות-התעופה. ללא כל ספק
פרופ' אורציון ברתנא

זו סיפורת נשית באופן חד-משמעי. אבל אישה בעולם, ככל שהיא בסיס, נותנת חיים, אימא, שדיים ורחם, היא גם מחפשת חיים בפני עצמה. האישה המוצגת בסיפוריה של מרגלית, אינה נותנת חיים אלא מבקשת חיים לעצמה. ככזו, היא מוצאת עצמה תמיד בעראי, בחוויה המסתיימת, בחדר-המלון, בפני עצמה, לבדה, עם רגשות, חוויות וזיכרונות.
עבורה, הבית היציב הוא רק בית העבר. זהו ביתם של אימא בעיקר וגם של אבא. לבית זה, שהוא בית-העבר, וגם כשהיה הווה עמד בסימן העבר, מוקדש הסיפור הנועל את הקובץ, "טיול השבת". זהו בית-יוון בתל-אביב. בית שעומד, גם כשהוא עומד, בסימן המסורת שהייתה, בסימן מה שחלף. בהווה, שהוא גם ההווה של הסיפורים, ביתה של מרגלית הוא המזוודה, חדר-המלון, אולם ההמתנה בשדה התעופה, ההרפתקה.
והקורא מסיים את הקריאה ושואל האם הדמות מוצאת עצמה לבד מכיוון שזהו "גורל", או מכיוון שזהו הדימוי העצמי הבסיס ביותר שלה, מכיוון שבכך רצונה.
ברור כי הביוגרפיה של מרגלית ממלאת חלק חשוב בתמונה זו של אישה שחיה עם המזוודה שלה. "שורשיה" של הווית "כפילות שורשים", שהיא בעצם "חוסר שורשים" ו"חיפוש שורשים" – שורשיה של זו בביוגרפיה שלה. זו הזהות הכפולה של יוון ישראל, זו הזהות הכפולה של לדינו עברית, זו הזהות הכפולה של חיים כאן ועל מזוודות, בנסיעה מתמדת לאירופה הים-תיכונית, ובפרט לספרד.
הוויה זו של מזוודה, יותר מאשר השלמה. זו אולי יותר מאשר קבלה. זהו רצון שכך יהיה, שלבש צורה של קבלת מה שקרה. בלשון אחרת: ברור כי התמונה הקיומית של סיפורי הספר היא פסיכולוגית לא פחות ואף יותר מאשר היסטורית. נובעת מהדימוי העצמי של הכותבת, לא פחות ואף יותר מאשר אירועים חברתיים-היסטוריים שנגעו בה ונוגעים בה.
לכך תורם בבירור האופי ההזוי משהו של חלק בולט מן הסיפורים, ובראשם סיפור הפתיחה שמתרחש בהוויה, בחוויה של שדות-תעופה. זהו סיפור המבריח יחד את כל הקובץ. גם בשל היותו הגדול שבסיפורים, כארבעים וחמישה עמודים, מחצית מן הקובץ הקטן, גם בשל היותו עומד בראש הקובץ, גם בשל הנושא של חיים בשדה-התעופה שהוא בעצם, באופן סמלי, נושא הספר כולו.

"אני מרבה להגיע לשדה התעופה" (12) – כך הוא פותח. והפרק השני – "אחה"צ של יום גשום. אני חייבת לצאת לשדה-התעופה. להיות שם ביום גשום" (13) עד לסיום ההזוי שהוא, עם זאת, חד משמעי בקרע שבו ובגעגועים: "'מעכשיו נחכה שנינו... את לא תהי לבד, גם אני לא...' [---] 'ברוכה הבאה לשדה התעופה!' אמר בקול רך מאוד. בלי לחכות לתגובתי, התחיל לפסוע, מנסה להתאים את צעדיו לשלי. 'בואי' אמר, 'עכשיו נלך יחד להביט על לוח הנחיתות וההמראות'" (48)
הכול "רומנטי" בספר, והכול בספר בכמה וכמה פנים של הרומנטיקה – החיפוש המתמיד, הקרע והגעגועים. הכול חולף. הכול ארעי. והכול קבוע בגעגועים אליו. ומבחינה זו – חיים בשדות התעופה, בבתי-מלון, בבתי-חולים או בחדרי-מדרגות הם היינו הך. הם חיים של נדודים, של ידיים ריקות. בעצם אפשר לראות חיים אלה בשיר הפתיחה ב'כוכבים בחוץ', ספר שיריו הראשון, המופלא והגאוני של נתן אלתרמן – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך". ואצל מרגלית, הנה הנושא של הסיפור "מדרגות של חצות" הוא כזה. פגישות של חמש דקות בחדר-המדרגות, באחת מן השעות הקטנות של הלילה: "הייתה חומקת אליו בלילות. לא לביתו. לא לחדרו. לא למיטתו. בשלוש אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר המדרגות. [---] רק ידעה, בשלוש אחר חצות, בחדר המדרגות, הוא שלה" (73-72).
רומנטיקה זו היא רומנטיקה המכלה עצמה. ורומנטיקה המקשרת נהנתנות וסבל למקשה אחת. זו רומנטיקה המסרבת להיפתח, להיפתח, להתקשר, להתבסס. ורומנטיקה ההופכת את החלוף לערך, את שדות-התעופה, את תחנות-הרכבת ואת חדרי-המדרגות לערך. היא רוצה רק כך.
לכך תורמת גם הצורה הקצרה. הסיפור הוא רסיס מילולי המכיל רסיס רגשי. סיטואציה חזקה של חלוף. החזק מתואר במילים החזקות, הצבעוניות, הדרמתיות. החלוף מתואר בעצם הסיטואציה ובאורך הקצר של היחידה הסיפורית.
צורה קצרה זו, כך אומר הקובץ בשם מרגלית מתתיהו, צורה קצרה זו היא צורה קצרה זו אלה זיכרונות מן החלוף. חיים אלה של הצורה הקצרה הם החיים בשדות-התעופה והתרפקות על מטוסים. לא על מקומות של קבע. לא.

פרופ' אורציון ברתנא

הספק / מרגלית מתתיהו

מאת - דליס

מרגלית מתתיהו היא משוררת, וזהו ספר הפרוזה הראשון שלה. שמונה סיפורים קצרים מכיל הספר. שירתה של מרגלית מתתיהו, בחלקה הגדול, מתכתבת ויוצרת זיקה עם יסודות אוטוביוגרפיים הקשורים לתרבות ארץ מוצאם של הוריה, יוון- סלוניקי. מניעיה הרוחניים נספגו מתרבות הוריה, אופי השירה ניזון ממקורות אלו, מן השורש היווני של ההורים. חוויותיה העכשוויים שזורים פרקי עבר של בית הוריה. אין אלו חוויות של מהגר, אין היא מעבירה הווי של מהגר, אלא דואליות תרבותית. שפת הלדינו [שמשתבצת בתוך השורות], הווי חיי יוצאי סלוניקי, השפה הספרדית, כל אלה הנחו את עבודתה של היוצרת, שהיא גם חוקרת בתחום התרבות היהודית [ספרות ועיתונאות] בסלוניקי, ותרבות ארצות דוברות ספרדית. יצירתה נפוצה ומתורגמת [וגם היא מתרגמת יצירות מן השפה הספרדית] בארצות אלו: ארגנטינה- בואנוס איירס, מקסיקו, ספרד- ולנסיה, טולדו, ויטוריה ועוד, יצירות אלו פרצו גם מעבר- ללונדון, ארצות הברית- וושינגטון וכן איסטמבול.
גם בסיפורים הקצרים, בספר זה, יש מן השיטה הזו. ישנו דיאלוג ביוונית, בסיפור בראשון- 'האיש משדה התעופה', וכן הווי הבית האותנטי בסיפורים- 'טיול השבת' ו- 'הסכין'.
הסיפורים מייצגים איזו נגיעה ערטילאית, יוצאת מן הרציונאלי, המציאותי, ומרחפת אל מעבר לקונקרטי, למעשי, ליומיומי, אל עבר בדיון, הזיה, פנטזיה.
החיים הממשיים יוצרים את נקודת הפתיחה לסיפור, ההובלה העלילתית לא מחייבת את הכותבת לשהייה ברציו. אזורי אשליה באים בחשבון כיוון שהדמויות הן לא שגרתיות. גיבורי הסיפורים נוגעים באיזו נימת כאב, נימת חריגות, יש והן אובססיביות לרעיון ויש שהן מהלכות בתוך עולם רווי בעיות. תמיד ישנן התלבטויות, החיים מתנהלים מחוץ לטריטוריה שלווה. בתוך כל סיפור מגולמת איזו טרגדיה, אובדן, טראומה, מרקם של הגורל. ההולכה לכיוון האשליה, אל חלום, אל מעבר לנורמה, להתנהגות בלתי צפויה, הוא פתרון. הגיבורה בסיפור הראשון-'האיש משדה התעופה', יוצאת אל שדה- נמל התעופה באופן אובססיבי. היא חייבת לשהות במקום, לוח הטיסות הוא עבורה מקור אנרגיה ודימיון, טומן הרפתקה שתתפתח מן העוברים והשבים, אפילו אם תתרחש בחלום. המקורות המשפחתיים, כפי שהוזכר למעלה, מובילים את ההרפתקה הספק דימיונית, ספק ממשית, אל עבר יוון. העיר אתונה והעיר סלוניקי הם אתרי ההתרחשות. כמובן, בראשית מתוארים נמלי התעופה, אבל בהמשך מתוארים רחובות העיר, הווי החיים, אנשי המקום, וכמובן דיאלוגים בשפה היוונית. הרחובות מתוארים בצורה אותנטית, ההליכה הלירית -רגשנית בתוכם החזירה אותי לאתרים אלו, באהבה, בנוסטלגיה, בגעגוע, בהשתתפות, שהרי מקורותיי, גם הם מאתונה, מסלוניקי.
יש בסיפור מתח עלילתי, יש אלמנט מרתק, יש אותנטיות, ויש, כמובן, את הנופך המדלג, בין הממש לבדיון.
בסיפורים יש לדמויות מפגשים מוזרים, עם מצבים ואנשים שמשנים את מהלך החיים. בסיפור-'הספק', יש מפגש כזה, שמתרחש בבית הבראה. בסיפור- 'מדרגות של חצות' ישנה איזו נקודת איקס- חדר מדרגות, מן נגיעה בקצה של חוד מחט ומיד נסיגה, דקירה ובריחה, לא יותר מזאת. אנשים במפגשים אלה הם טיפוסים פחות פרגמטיים ויותר רוחניים. הם מחפשים תשובות להתנהלות חייהם, אך ישנה חזרה אל תוך הבית, אל הפנים הפרטי. הפגישה שמתרחשת תמיד תהיה בלתי מחייבת, בלתי אפשרית- 'מדרגות של חצות' או- 'הפגישה', בה מתוארת מערכת יחסים בין גבר ואישה שמסתכמת בבילוי קבוע, קצוב ומדוד בשעון, בחדר בבית מלון. אין עתיד ליחסים אלה. המפגשים אינם מעמיקים להתקרבות רגשית, הכל נמסך רק ברובד החיצוני.
הסיפור-'האוסף' מקסים בעיניי. הגיבורה, שחיה בתוך משפחתה, בחיים טרוויאליים, היא בעלת אובססיה לאיסוף שקיות ניילון, של חנויות עם הלוגו של החנות שמוטבע בהן. ארונותיה צופנים בתוכם ערמות גדולות של שקיות. ישנה התנהלות אובססיבית סביב השקיות. הן יוצאות אל הרחוב לפי צבע ומודל, והן מקשטות איזו אמירה אצל הגיבורה. האוסף מושרש אצל הדמות כירושה, אותה העבירה לה אמה, דור שני לאוסף הנכבד.
בסיפורים ישנה נגיעה נשית חזקה. ישנה אירוטיקה נרמזת, אך קיימת, אני אוהבת את הנגיעה הנשית הזו. האמירה בסיפורים פורשת מרחב שיוצא מן הבית הקטן, הממשי, אל עולם חיצוני, בו מתגלה חוסר עקביות, בסיס אמורפי. הדמויות תמיד מחפשות, תרות, נשארות פעורות בתוך החיפוש.
כתיבתה של מרגלית מתתיהו מדוייקת לשון, מקפידה על ניסוח ספרותי מכובד. נגיעות השירה ניכרות בתיאורים, עובדה שמוסיפה עדנה ורכות לטקסטים. השפה עשירה, מצביעה על רקע ספרותי נצבר.

דליס

"הספק" מאת מרגלית מתתיהו
רשימתו של מיכאל רייך

משהגיע לידיי ספרה של המשוררת והסופרת מרגלית מתתיהו, נתמלאתי שמחה. מזה זמן רציתי להתוודע יותר אל יצירותיה ואל עולמה של היוצרת. ואכן ספרה "הספק" לא אכזב. רשימתי זו מתייחסת אל כלל הסיפורים שבספר אך אתמקד בחשובים שבהם אשר אותם אהבתי במיוחד.

א.האיש משדה תעופה
סיפור זה פותח את הספר. "האיש משדה התעופה" הוא סיפורה של אשה בשם מרים או מירי (שמה מסתבר רק לקראת סיומו של הסיפור) שידעה אהבה בעברה, שנפרדה לפני שנים רבות מאהובה או בעלה ועתה היא חיה בין שני עולמות : עולם עברה האישי הישן, ועולמה העכשווי המחפש אהבה חדשה להיאחז בה, כמעט ככרח בלתי נשלט. אך לא בזה סגי. דומה שהיא טרם מצאה מקום בו תוכל לקבוע סופית את מקומה הנכון מבחינה רגשית. כלומר: לפנינו דואליות כפולה של נפש אחת אשר בצר לה , מרבה לחלום חלומות מוזרים בלילות, ומאמצת לה הרגל אובססיבי של נסיעות כפייתיות אל שדה התעופה. ניתנת הדעת לאמר שהכותבת משתמשת בשדה התעופה כדי להדגיש זמניות, דרכים, היעדר בית קבע ומן הסתם גם ריחוף כשם שהמטוסים מרחפים באוויר בעוברם בין מדינות. חיפושיה אחר אהבה מביאה אותה להיכרות עם איש נאה שאף הוא מוצא עניין כמותה בשהייה בשדה התעופה, אך מסבותיו שלו הקשורות בקורות חייו המורכבים לרבות נישואיו לאשה נוצריה ממנה התגרש מאוחר יותר. "מחפש תשובות לחיי" – הסביר לגיבורה עת נפגשו בסלוניקי. ולמעשה, פעמיים נפגשה גבורת הסיפור עם האיש, פעם בשדה התעופה בארץ, ופעם, להפתעת הגיבורה, גם ביוון. לארך הסיפור מרים מגלה בו עניין רב ולא חדלה בעצם "להזמינו" לחלומותיה התכופים, לרבות רמיזה ארוטית מובהקת. ומעניין הסיום בו אומר הגבר המלווה גם בדמיונה של הגבורה צמאת האהבה: ” ברוכה הבאה לשדה התעופה !" (עמ' 48) וזו בעצם הנקודה המקשרת שביניהם : שדה התעופה. הזמניות, הארעיות, הריחוף ובעצם התלישות מקרקע המציאות וכניסה לעולם רב דמיון, וכל מה שיכול שדה התעופה לסמל, אשר באפן הזוי למדי מהווה את מקום מפגשם, מוקד חלומם המשותף. הם כאן, אך שרשיהם נותרו ביוון. סיפור אנושי על חיפוש קן של קבע, בית אוהב אמיתי.

ב. הספק
בסיפור זה גיבור הסיפור הוא אדם שספק שימש כסוכן סמוי בשירות הבטחון, ספק היה פושע אלים. את גרסתו המטיבה עמו הוא מספר לסופרת או עיתונאית, מכל מקום אשה שעניינה בכתיבה, שנפגש עמה באקראי בבית מלון בצפון הארץ, על מנת לתעד בדרך כלשהי את עלילותיו מנקודת הראות שלו, בטרם ימות ממחלת סרטן הריאות בה לקה. בנוסף לכך הוא מפקיד בידה גם את גרסתו הכתובה. לפני מותו הוא דואג שבני משפחתו יזכרוהו כאדם חיובי וראוי. כאמור, עניינו של הסיפור הוא המפגש בין השניים, החורג אל מעבר למפגש בבית מלון. השניים נפגשים עם בתו הבכירה, ובדרכם אף פוקדים את בית העלמין שם טמונה דמות חשובה בחייו של האיש – אמו.



ככל שהם יחד, וככל שהיא מכירה אותו יותר ופיסות המידע עליו נארגות למעין פסיפס חיים, הולכת וגדלה תהייתה לגביו, ולמעשה עד יום מותו הצפוי, איננה יודעת בוודאות מי היה אותו אדם. הספק אינו מֻסָר מלבה עד מותו של אותו גבר שדמותו אפופת מסתורין. אלא מה שברור וחזק, ולמעשה מהווה את נקודת המשען שבסיפור ואולי את שיאו, הוא נושא האהבה. במכתב שהפקיד בידיה של ידידתו מבית המלון מתגלים רגשותיו המפתיעים כלפיה. וכל כך למה? היא שמשה לו אוזן קשבת נאמנה עד מותו. והרי הקטע הסמוך לסיום הסיפור:
"ממשפחתו עבר אליה. על אהבתו העמוקה אליה, הוא ידע נשים רבות בחייו - כתב, נשים מזדמנות שגופן היה לו מקום פורקן בלבד. עכשיו כל חלומותיו מקופלים במילה אהבה, אהבה טהורה אליה. היא עבורו המתיקות האחרונה בחייו" (עמ' 62).
כקודמו, סיפור אנושי אלא שהפעם מדובר באדם שחשובה לו תדמיתו בעיני בני משפחתו ובעיני הציבור הרחב, הצמא כל כך לאהבה ואינו מוותר עליה עד רדתו אלי קבר. ודווקא משום הספק לגבי דמותו של הגיבור, הופכת אהבתו למושג או מעמד אוניברסאלי וזוכָה למשנה תוקף בנראטיב הלא פשוט.

ג. מדרגות של חצות
סיפור על אהבה קצרת מועד שיש בה כמעט הכל: נשיקות מתוקות מיין, מישושי גוף הדדיים עד געגועי כמיהה למימוש חוזר, שוב כתמיד באותו מקום: חדר המדרגות, ובאותה שעה: שלוש אחר חצות, ועם זאת אין בה דבר : הכל בחטף, הכל ללא רגשות, ללא עתיד, ללא מימוש וללא פורקן. ואולי זה סוד קסמו של הסיפור: האנטגוניזם שצויין בפתיח המתואר בעדנה, שפירושו בעיני האשה הנשואה המשתובבת רק "חמש דקות קצרות", ובעיני הגבר רודף הריגושים: "חמש דקות מלאות" (עמ' 74). סיפור ריאליסטי קצרצר כתוב היטב המשאיר טעם טוב בפה.

ד. הפגישה
סיפור על פגישה מקרית בין שני אנשים בוגרים נשואים המוצאים בבית מלון ירושלמי, עניין משותף, המוביל היישר אל המיטה. הגבר מתואר כשווה נפש לכל נושא הבגידה, ואילו האשה, ככל שאיננה שלמה עם עצמה, "נשאבת אליו" כמילותיה של המחברת. כשהניתוק מן המאהב הספונטאני קשה, והפרי האסור מפתה, מוצאת האשה צידוק למעשיה בכך שכל עוד נמשכת מלחמת לבנון, ובנה נמצא שם תוך סיכון עצמי וגרימת דאגה גדולה להוריו, אל לה לנתק עצמה מהאיש החושני, היודע לענג אותה ולהרגיעה. והיא הרי יודעת שהצידוק נשען על כרעי תרנגולת, ובכל זאת... סיפור ריאליסטי קצרצר היודע לגעת בפרובלמטיקה של מעשה הבגידה מנקודת מבט נשית. הפיתוי שריר וקיים, ושאלת המוסר אינה עומדת על הפרק. מבין השיטין עולה שהאשה מודעת למחיר שתיאלץ לשלם בעתיד בגין היעדר נאמנותה.

ה. הסכין
סיפור על אהבה גדולה על כל היבטיה: אהבה למסורת היהודית תוך דגש על כיבוד השבת, אהבה למשפחה ואהבה שבינו לבינה. אהבת השבת מקבלת בסיפור משנה תוקף באמצעות הסכין, סכין לביצוע חלת השבת לפרוסות, שהיא סכין הזכרונות בעיניה של הדוברת, ואותה סכין מסמלת בסיפור גם שסעים שהרי יחסי האב והאם היו רעים למדי, והיא יכלה לשהות בביתה רק מכוח אהבתה לאיש הצעיר

שנזדמן לחייהם ואשר חי תקופה מסויימת בביתם, אך מספיק זמן כדי להתאהב.

וגם לסכין יש סיפור משלה: היא ניתנה לאם כשי מאהובה, יום לפני שנשא לו לאשה צעירה בת שמונה עשרה...עם זאת ולמרות הכל הסכין מקיימת את יעודה: לשמש את בני הבית לחיתוך חלת השבת לשם קיום ברכת "המוציא לחם מן הארץ" כדת וכדין. ניכרת התרפקותה של הכותבת למשפחתה הבסיסית, הבראשיתית, אהבה ללא מצרים וגעגועים לאמה, למסורת ישראל ואפילו לדקויות "שבינו לבינה" שהם חלק בלתי נפרד מחיינו.
לסיכום:
מרגלית מתתיהו מוליכה את הקורא בשבילי ספוריה בכשרון סיפורי ניכר, בעדינות, אפילו בחמלה ומאפשרת לו כמעט לגעת בגיבוריה. כתיבתה מרגשת וניכרת מעורבותה היצירתית והרגשית בתיאור הגיבורים ובפעלם (בעיקר בסיפור הנפלא: "האיש משדה התעופה"). במרכז סיפוריה, כאמור, עומדת האהבה. ועמה בן לוויתה הנאמן – הגעגוע. עם זאת, כדי להבין את המוטיב המרכזי, המוביל בכל הסיפורים, יש צורך בהתבוננות בקורות חייה של המחברת, שפתה פשוטה יחסית, רחוקה מִמְליצה ועם זאת פיוטית במידת הצורך, מוקפדת ומדויקת. שום ביטוי בספר אינו מוגזם ותואם כל סיטואציה. נהניתי לקרוא את מרגלית מתתיהו ואני מאחל לה שנות יצירה רבות.

מיכאל רייך
דצמבר 2010